הגוף עייף. הנפש כבדה. ואולי זו לא הזהות שלכם.

במשך שנים הסתובבתי עם תחושה אחת קבועה.

עייפות.

לא רק בגוף.

גם בנפש.

הייתי אומרת לעצמי:

"ככה אני."

תמיד עייפה.

תמיד כבדה.

עד שיום אחד הבנתי שאולי זו בכלל לא אני.

כשהגוף מתחיל לדבר

עם השנים גיליתי שהגוף שלנו זוכר.

הוא זוכר רגעים שלא הספקנו לעבד.

כאב שלא קיבל מקום.

פחד שנשאר בפנים.

דמעות שלא הורשינו לבכות.

אני קוראת לזה אנרגיה שנשארה בגוף ומבקשת להשתחרר.

לא כי הגוף מקולקל.

אלא כי הוא מנסה לספר לנו סיפור שעדיין לא הוקשב.

לפעמים העייפות היא לא הבעיה

לפעמים היא המסר.

הכאב.

הכובד.

המתח.

הם לא תמיד אויבים שצריך להילחם בהם.

לפעמים הם הדרך של הגוף לומר:

"עצרו רגע."

"יש כאן משהו שמבקש את תשומת הלב שלכם."

תרגיל קטן של הקשבה

קחו נשימה עמוקה.

עצמו עיניים.

ושאלו את הגוף:

איפה אני מרגיש או מרגישה כרגע כובד?

אל תנסו לשנות.

רק להיות שם.

ועכשיו שאלו:

אם המקום הזה היה יכול לדבר, מה הוא היה מבקש לומר לי?

לפעמים לא תגיע תשובה.

ולפעמים תגיע מילה אחת.

וזה מספיק.

ומה למדתי?

היום אני כבר לא ממהרת להילחם בעייפות.

אני מקשיבה לה.

לא תמיד היא מבשרת על חוסר שינה.

לפעמים היא מספרת על עומס רגשי.

על גבול שנחצה.

על כאב שמבקש הכרה.

או על חלק בתוכי שפשוט זקוק למנוחה.

מאז שהתחלתי להקשיב כך לגוף,

הוא כבר לא הרגיש כמו אויב.

הוא הפך להיות שותף.

אולי גם הגוף שלכם מנסה לספר לכם משהו.

אולי לפני שמנסים להשתיק אותו,

אפשר פשוט להקשיב.