טמנוס – המרחב המקודש שבתוכנו יש מילים שאנחנו בוחרים. ויש מילים שבוחרות אותנו. לפני יותר מעשרים שנה, כשקראתי את כתביו של קרל גוסטב יונג, נתקלתי במילה אחת שלא הפסיקה להדהד בי: טמנוס. מאז היא מלווה אותי. עם השנים היא הפכה לשם שנתתי לקלפים שיצרתי, לשיחות שאני מקיימת, ובעיקר – לדרך שבה אני רואה את האדם.

לפעמים זו לא דרמה לפעמים זו ילדה פנימית שמפחדת שלא יישארו איתה. יש ילדים שלא למדו לבטא רגש. ויש ילדים שהרגש שלהם היה גדול מדי עבור המבוגרים שסביבם. אז הם התחילו להקטין את עצמם. להתנצל. להיסגר. להגיד "לא משנה." ולהעמיד פנים שהכול בסדר. אבל בפנים… משהו נשאר דרוך. הילדה ההיא עדיין חיה בתוכנו גם היום.

התור לאישור נגמר במשך שנים, בלי לשים לב,עמדתי בתור. תור ארוך ובלתי נגמר לאישור. חיכיתי שמישהו יגיד לי שמותר. שמישהו יאשר שהסיפור שלי ראוי להישמע. שמישהו יאהב אותי ללא תנאי,כדי שגם אני אוכל, סוף סוף,לאהוב את עצמי. ואז יום אחד הבנתי. התור הזה לא באמת קיים. האישור שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים,לא היה אצל

אולי אף פעם לא הייתם "יותר מדי" במשך שנים חשבתי שאני רגישה מדי. מרגישה יותר מדי. סופגת יותר מדי. נפגעת יותר מדי. ניסיתי שוב ושוב להשתנות.להיות פחות. עד שיום אחד הבנתי שלא הייתי "יותר מדי". פשוט לא ידעתי עדיין מה לעשות עם הרגישות שלי. מהי בעצם רגישות? יש אנשים שנכנסים לחדר ומיד מרגישים את האווירה.

אולי לא חסרה לכם מוטיבציה התובנה ששינתה את הדרך שבה אני מבינה מוטיבציה פעם הייתי שואלת את עצמי: "אם זה באמת חשוב לי… למה אני לא עושה את זה?" חשבתי שחסר לי כוח רצון. אבל עם השנים הבנתי משהו אחר לגמרי. לפעמים, חוסר חשק הוא בכלל לא בעיה של רצון. הוא הדרך של מערכת העצבים

מי שמקנא בך לא בא לקחת ממך הוא בא להעיר אותך התובנה שהפכה לי את הראש בתקשור עצמי שעשיתי, קיבלתי משהו שלא ציפיתי לו. נאמר לי שמי שמקנא בי לא בא לקחת ממני… הוא בא להעיר אותי. להצביע בדיוק על המקומות שבהם אני לא רואה את עצמי. על האוצרות שיש לי בידיים ואני פשוט מתעלמת

הגוף עייף. הנפש כבדה. ואולי זו לא הזהות שלכם. במשך שנים הסתובבתי עם תחושה אחת קבועה. עייפות. לא רק בגוף. גם בנפש. הייתי אומרת לעצמי: "ככה אני." תמיד עייפה. תמיד כבדה. עד שיום אחד הבנתי שאולי זו בכלל לא אני. כשהגוף מתחיל לדבר עם השנים גיליתי שהגוף שלנו זוכר. הוא זוכר רגעים שלא הספקנו לעבד.

אולי זו רק מחשבה אני זוכרת רגע שבו ישבתי עם מחשבה שחזרה אליי שוב ושוב: "את לא מספיק טובה.” האמנתי לה במשך שנים. לא מפני שהיא הייתה אמת, אלא מפני ששמעתי אותה בתוכי כל כך הרבה פעמים, עד שהיא הפכה מתחושה לזהות. עד שיום אחד שאלתי את עצמי: ומה אם זו רק מחשבה? איך מחשבה