לפעמים זו לא דרמה

לפעמים זו ילדה פנימית שמפחדת שלא יישארו איתה.

יש ילדים שלא למדו לבטא רגש.

ויש ילדים שהרגש שלהם היה גדול מדי עבור המבוגרים שסביבם.

אז הם התחילו להקטין את עצמם.

להתנצל.

להיסגר.

להגיד "לא משנה."

ולהעמיד פנים שהכול בסדר.

אבל בפנים…

משהו נשאר דרוך.

הילדה ההיא עדיין חיה בתוכנו גם היום.

והיא עדיין מפחדת,

שאם היא תרגיש יותר מדי…

יעזבו אותה.

יש ילדים שגדלו בבית שבו בכי היה "הגזמה".

כעס היה "חוצפה".

ופחד היה "שטויות".

לאט לאט הם למדו להשתיק את עצמם.

לא כי הרגש נעלם.

אלא כי לא היה מי שיישאר איתם בתוכו.

וכשילדה לומדת שהרגש שלה מכביד על אחרים,

היא מתחילה להחזיק הכול לבד.

גם כשהיא כבר אישה בוגרת.

ואז השנים עוברות…

ופתאום זה נראה כמו ריצוי.

כמו דריכות.

כמו פחד להכביד.

ולפעמים כמו הצפה רגשית שלא תמיד מבינים מאיפה היא מגיעה.

אולי גם אתם מכירים את זה.

מתנצלים,

גם כשפגעו בכם.

מקטינים את עצמכם,

כדי שלא יעזבו.

ואומרים לעצמכם:

"אני סתם רגיש.ה."

"עזבו… זו אשמתי."

"לא משנה."

כשבעצם…

הילד או הילדה שבתוככם

עדיין מחכים שמישהו יאמר:

אני רואה למה זה כאב לך.

אולי ריפוי לא מתחיל בלהשתנות

אולי הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים להילחם במה שאנחנו מרגישים.

ברגע שבו אנחנו מפסיקים לקרוא לעצמנו "דרמטיים"

ומתחילים לשאול:

מה בתוכי כל כך מפחד שלא יישארו איתו?

זו שאלה עדינה.

אבל לפעמים,

היא פותחת דלת שלמה פנימה.

תרגיל קטן להיום 🌙

בפעם הבאה שאתם מרגישים הצפה רגשית,

נסו לעצור לרגע לפני הביקורת העצמית.

הניחו יד על הלב.

ושאלו בשקט:

מה הילד או הילדה שבי היו צריכים לשמוע עכשיו?

אל תנסו לפתור.

אל תנסו לתקן.

רק להקשיב.

כי לפעמים, הדבר שהכי ריפא אותנו, היה שמישהו פשוט נשאר איתנו בתוך הרגש.