לפעמים זו לא דרמה.

זו ילדה פנימית שמפחדת שלא יישארו איתה.

יש ילדים שלא למדו לבטא רגש.

ויש ילדים שהרגש שלהם היה גדול מדי עבור המבוגרים שסביבם.

אז הם התחילו להקטין את עצמם.

להתנצל.
להיסגר.
להגיד "לא משנה".
להעמיד פנים שהכול בסדר.

אבל בפנים משהו נשאר דרוך.

הילדה ההיא עדיין חיה בתוכנו גם היום.

והיא עדיין מפחדת
שאם היא תרגיש יותר מדי…
יעזבו אותה.

כשלא היה מקום לרגש

יש ילדים שגדלו בבית שבו בכי היה "הגזמה".
כעס היה "חוצפה".
ופחד היה "שטויות".

אז לאט לאט הם למדו להשתיק את עצמם.

לא כי הרגש נעלם 
אלא כי לא היה מי שיישאר איתם בתוכו.

וכשילדה לומדת שהרגש שלה מכביד על אחרים,
היא מתחילה להחזיק הכול לבד.

גם כאישה בוגרת.

איך זה נראה בבגרות?

לפעמים זה נראה כמו ריצוי.
לפעמים כמו דריכות.
לפעמים כמו פחד להכביד.
ולפעמים כמו הצפה רגשית גדולה שלא תמיד מבינים מאיפה היא מגיעה.

יש נשים שמתנצלות גם כשהן נפגעות.
יש נשים שמקטינות את עצמן כדי שלא יינטשו אותן.
ויש נשים שמרגישות "יותר מדי" רק כי אף אחד לא לימד אותן שהרגש שלהן לגיטימי.

אז הן אומרות לעצמן:

"אני סתם רגישה ."
"עזבי, זו אשמתי ."
"לא משנה ."

אבל עמוק בפנים 
הילדה הפנימית עדיין מחכה שמישהו יגיד לה:

אני רואה למה זה כאב לך.

אולי ריפוי לא מתחיל בלהשתנות

אולי הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקות להילחם במה שאנחנו מרגישות.

ברגע שבו אנחנו מפסיקות לקרוא לעצמנו "דרמטיות"
ומתחילות לשאול:

מה בתוכי כל כך מפחד שלא יישארו איתו?

זו שאלה עדינה.
אבל לפעמים היא פותחת דלת שלמה פנימה.

תרגיל קטן להיום 🌙

בפעם הבאה שאת מרגישה הצפה רגשית,
נסי לעצור לרגע לפני הביקורת העצמית.

שימי יד על הלב ושאלי:

מה הילדה שבי הייתה צריכה לשמוע עכשיו?

אל תנסי לפתור אותה.
רק להקשיב.

לפעמים זה כל ההבדל.

✨
מאיה להב | הרואה
להפסיק לנחש, להתחיל לראות