התור לאישור נגמר

במשך שנים, בלי לשים לב,
עמדתי בתור.

תור ארוך ובלתי נגמר לאישור.

חיכיתי שמישהו יגיד לי שמותר.

שמישהו יאשר שהסיפור שלי ראוי להישמע.

שמישהו יאהב אותי ללא תנאי,
כדי שגם אני אוכל, סוף סוף,
לאהוב את עצמי.

ואז יום אחד הבנתי.

התור הזה לא באמת קיים.

האישור שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים,
לא היה אצל אף אחד אחר.

הוא חיכה לי אצלי.

ברגע שהעזתי לומר לעצמי:

"אני מאשרת את הקיום של עצמי."

משהו השתנה.

לא בגלל שהעולם השתנה.

בגלל שאני השתניתי.

הבנתי שאני כבר לא צריכה לחיות לפי חוקי ה"מותר" וה"אסור" של אחרים.

אני יכולה להתחיל להקשיב למה שנכון עבורי.

לקול השקט שבתוכי.

לפעימת הרוח שלי.

אולי התיקון מתחיל דווקא בעיניים.

בללמוד להסתכל על עצמנו בעיניים טובות.

לא בעיניים שמחפשות מה עדיין חסר.

אלא בעיניים שמצליחות לראות את כל מה שכבר קיים.

לא כי הגענו ליעד כלשהו.

אלא פשוט…

כי אנחנו כאן.

תרגיל קטן להיום

עמדו מול המראה.

הביטו לעצמכם בעיניים.

אמרו את שמכם.

ואז אמרו בשקט:

"אני מאשר.ת אותך."

"אני אוהב.ת אותך בדיוק כפי שאת.ה."

אין צורך להאמין לזה מיד.

מספיק להסכים לשמוע את המילים.

אולי גם אתם עמדתם שנים בתור לאישור.

אולי הגיע הזמן לצאת ממנו.

ולגלות שהאדם שחיכיתם לו כל השנים…

כבר נמצא שם.

מולכם.